<h1>תלמיד הרמב"ן — ביצה</h1>
<h2>דף ח.</h2>
[ביצה ז' ע"א] מערב י"ט — בין השמשות ושוב לא ילדה אלא בלילה. השכים — קודם עלות השחר, והא דנקט בדק רבותא קמ"ל דאע"ג דבדק ולא מצא דליכא למתליה בנולד בחול אפ"ה מותרת דסמכינן אבריתא כל שתשמישו ביום מוליד ביום והא ודאי לא ילדתו בלילה. אימא יצאתה רובה וחזרה הוא — ואע"ג דמילתא דלא שכיחא היא, מגו דפשיטא לן דאינה יולדת בלילה תלינן בה. ביצה שיצאתה רובה מעי"ט וחזרה — בתוך מעיה וילדתו בלילה מותרת דהויא לה כנולדת מאתמול. בדאיכא זכר בהדא — ואמרינן בגמ' עד כמה, כל כמה דשמעה קלי ביממא, שהקול אינו נשמע ביום כבלילה.
<h2>דף כז.</h2>
[ביצה ט' ע"א] גלגל עיסה מערב י"ט מפריש ממנה חלה בי"ט — ואע"ג דתנן לקמן [ל"ו ע"ב] אלו הן משום שבות אין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט, והא נמי כתרומת גורן דמיא, ואע"פ שהיה יכול להפרישו מעי"ט אפ"ה מפרישו בי"ט לפי שלא גזרו על תרומת עיסה, שהרי מותר לגלגלה בי"ט לאפותה כדי לאכול פת חמה. אבוה דשמואל — אוסר להפריש ממנה חלה בי"ט מ"ט שהיה לו להפריש' בעת שגלגל, כדתנן [חלה פ"ג מ"א] אוכלין מן העיסה עד שתתגלגל בחיטין ותטמטם בשעורין גלגלה בחיטי' וטמטמה בשעורי' האוכל ממנה חייב מיתה כיון שמגבהת המים מגבהת חלתה, וכבר אמרו שכל שאפשר לעשות מעי"ט אינו דוחה י"ט. והלכתא כאבוה דשמואל דגרסי' וכו' — וכן פסק הר' משה [פ"ג מהלכ' יו"ט ה"ח] (ור"ח) [ור"ת] פסק כרבא דבתרא הוא וקי"ל הלכתא כבתראי, וכן נמי פסק הר"ז ומוקי ההיא דפר' משילין בחלה דארץ ישראל שהעיסה טבולה לה אבל חלת חוצה לארץ מאחר דקי"ל כשמואל דאמר אוכל והולך ואח"כ מפריש הא לא טבלה כל עיקר ואין בה משום דמחזי כמתקן דהא לית בה משום טבל הילכך כרבא מסתבר' וטעמ' טפי עדיף ובעיסה חוצה לארץ נאמרו כל הדברים הללו האמורים כאן.
[ביצה י"ב ע"ב] רב טובי בר מתנה הוה ליה גרבא דחמרא דתרומה וכו' — הכא משמע שהיו מפרישים תרומה בחוצה לארץ, וכן לעיל [ט' ע"א] תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואח"כ מפריש, וכן בפ' עד כמה [כ"ז ע"א] רבה מבטיל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו, וקשיא הא דאמרינן בע"ז פ"ר ישמעאל [נ"ח ע"ב] ריש לקיש אקלע לבצרה חזנהו דקא אכלי פרי דלא מעשרן אסר להו וכו' עד כי אתא לקמיה דר' יוחנן א"ל אדמקטורך עליך זיל הדר בצר לא היינו בצרה אלא חוצה לארץ היא ופטורה מן המעשר, וכן בפ"ק דחולין [ו' ע"ב] אני ראיתי את ר' מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן והתיר ר' בית שאן על ידו, פי' לפי שהיה חוצה לארץ, ונראה לרבינו כי אנחנו בארץ הזאת שאנחנו רחוקים מארץ ישראל מאד וליכא שיירתא לא חייש חכמים להפריש מעשרות, אלא לבבל ומצרים וארצות הסמוכות להן, וכי היכי דמפליגי גבי חלה בין טורי אמנוס שקרובים לארץ לשאר חוצה לארץ לענין שתי חלות כדתנן במס' חלה [פ"ד מ"ח], והכא נמי לענין מעשר כיון שאנו רחוקים מאד מארץ ישראל לא חייבום חכמים במעשר.
<h2>דף לד.</h2>
[ביצה כ"ז ע"ב] מאתמל הוי חזי — אם קבוע אם עובר. ובי"ט שיולי קא משייל — דראייה לחודא היא (ו)חשיבא כמתקן ודן את הדין, אבל היתר חכם אחר שראהו מערב יו"ט כיון דהתירוה לו בראייתו וראייה מאתמל הוה אין כאן תיקון כלל, פעמים שהיה טרוד בעי"ט ומשראה המום אמר לו לך עכשו ובא למחר, והיה שואל על המום איך בא לו, מפני שנחשדו כהנים על הבכורות להטיל בהם מום כדתנן [בכורות ל"ה ע"א] כל המומין הראויין לבא בידי אדם רועי ישראל נאמני' רועי כהנים אין נאמני', וצריך להביא עדים שמאיליו בא לו. וההוא גברא — כהן היה. פרטיא לספטיא — בזעיה לשפותיה, והוא שנויה במומי הבכור שפתו שנפגמה שלעולם הוא ניכר. את גרמת ליה — מדעת נתת השעורים שם שנתכונת על הבכור, מפני טורח הגדול וההוצאה שהוטל עליהם, ותנן [שם ל"ד ע"א] הצורם אזן בכור הרי זה לא ישחט עולמית, ואיכא נמי מאן דאמר בפרק כל פסולי המוקדשים [שם] דאפי' ע"י מום אחר לא ישחוט עולמית. לא יהיה — קרי ביה לא יהיה. אמר מום ואמר כל מום — אם כתב מום ולא כתב כל לא היה לי לאסור גרמא, וקי"ל כר' שמעון בהא מיהו היכא דנולד בי"ט ומומו עמו אפי' לר' שמעון הרי זה מן המוכן כדקאמר בבריתא ושוין וכו', ונפקא מינה שאם עבר ובקרו מבוקר ושוחטו לכתחלה, שאין בזה לאו משום תיקון ולא משום דין, מאחר שלא היתה בו חזקת איסור מעולם, ודיעבד אין אבל לכתחלה לא מבקרינן ליה כרב נחמן, ובמתנית' דאייתי רב אושעיא ובמתניתין נמי דכל שאין מומו ניכר וכו' דדייק כותיה.
